רשימת השירים
רשימת השירים
איש יוצא למסע
איש יוצא למסע.
דרך לא לו.
המילים שינק נלקחו לו.
והחליט להשמיע קולו.
איש יוצא לדרכים.
לפסוע מעל לצללים.
תרמילו לא שלו.
מלבושיו לא איתו.
אך מצפנים מזמזמים בכיסו.
איש יוצא
חרטות.
הן ישנן.
פחדים.
לועסים ברגלן.
געגוע.
לרגעים חרוטים.
לא ידוע
אבל עבור זה הם יוצאים.
איש יוצא למסע..
עם תקווה,
למילה,
שתפרוש שמלתה,
על בדידותו
הטרייה.
איש הולך בדרך
איש הולך בדרך.
צעדיו גדלים, צעדיו קטנים.
עם סיבה, ללא סיבה.
מבטו מלווה את קצות אצבעותיו. מתנדנד, לא יציב.
רגל למעלה, קדימה, למטה, רגל למעלה, קדימה,
למטה.
מחשבות על רגעים קטנים. שמחות גדולות.
מאיפה הוא בא? פנים לבאות.
הפנים ברצפה. הרצפה משתטחת. רגליים כבדות.
בלי טביעות אצבעות. בלי עקבות.
איש חושב על לחזור.
עוד לפני שהספיק.
עוד לפני שנגמר לו.
איש רץ במורד מסקנות של ימיו.
מבוי סתום. הוא נופל על ברכיו.
מה עכשיו? מה עכשיו?
לראשונה מזה ימים, הוא מרים את עיניו,
ופוגש בלמעלה, פוגש את שמיו.
ועכשיו?
עכשיו, אפשר להתחיל.
…באמת.
איש מתעייף
איש מתעייף.
פונה ללבנה. כי עברו כבר שנים מאז הביט ביופיה.
אך ברגע נזכר. חווה ונכווה. בוגדנית היא.
כמוהן. כמוהן שעזבוהו.
הכעס חוזר ומציף ספינותיו.
מצית שדותיו.
קורא אל רכס צוקיו.
הדהוד הארס, ההרס שהוא יכול להיות בעבור הסובב.
זאב.
איש עייף רוצה נחמה לבנה וזוכה ביללה,
יללתו שלו.
עד עלות השחר.
איש מתעורר בבוקר אחרי
איש מתעורר בבוקר אחרי.
ואין הוא שונה מבוקר לפני.
כמיהה שנמסה והותירה מתאר של שלולית יבשה.
זרוק מגפיך לעליית הגג.
האביב הגיע, השרב משביע, אך עננים עודם במרום.
בתוך תא הצינוק שבנה לו אין צוהר,
אין קרן שמש שחפצה במסתור.
מתפלל, ממלמל, שתחדור, שתחדור..
לכלוך עיניים, צחצוח שיניים, כוס של מים.
כל. הרגיל הזה. התרגלות..
והוא רוצה רק ללכת לישון. לחזור…
איש מתפתה לחלום
איש מתפתה לחלום.
רוצה את אור הלילה על פניו של היום.
עפעפיים סורגים. סוגרים דלתות. באיטיות.
ב א י ט י ו ת
איש מנתר משושנת מים לבאה,
ורוצה לעצור גם לגמוע, גם לשמוע,
אין סוף. אין התחלה.
"ואנחנו תמיד מתעוררים מוקדם מדי".
איש מדבר מתוך שינה.
איש איש לעצמו
איש שב לסורו. והפעם עם רוצח בראש.
איזו יד עליונה? מי טורף לנו את הקלפים?
הרצון לשרוד אוכל את היכולת לנדוד
והפחד מבצבץ – לעמוד.
איש חושב שהוא יודע יותר מדי.
מנסה לשכוח מאיפה בא ומדוע,
מנסה למחוק טביעות אצבעותיו
מנסה למשוך קצוות חדשים למסגרת.
איש בונה לעצמו אהבה חדשה
ושורף הישנות במרפסת.
אך הפלא ופלא, הוא אינו מחייך,
הציפיות חנקו את הכרית.
מהיום,
איש.
איש.
לעצמו..
איש רכון על מידות חייתיות
איש רכון על מידות חייתיוֹת
מגלגל סעיפים על אנשים אחרים
בין הנשימות שלהם לבין הפעולות שלהם
הוא נזכר שגם הוא יודע לאהוב
מהי מידת האכזבה מידיעה שכזו
אולי כולנו היינו רוצים להיות קצת אלוהים
מה יפול מחר. מה הביא אתמול
אולי כולנו היינו רוצים לטוות קורים
השליטה משלה אותו לחשוב
שיש לו משמעות.
המילים האבודות אט אט נדחקות הצידה
יש תוצאות.
זה מה שהוא רצה לו. לא?
קורנפלקס.
מידות של בוקר חדש…
שפתיים. כשולי צחוקה הנבוך..
שפתיים. כְּשוּלֵי צחוקה הנבוך
ואיך אמרת מילה אחת ובה טמונה אהבתי
ללא שגרתי. לסימן שאלה
אני מתהלך ברחובות שכבר סללתי
ומנסה להרכיב לי ריגוש.
אין.
מופשט מכך
והנה מצאתי את עצמי לבדי. לבדי באמת. פועם רק בקרבי.
אחרי שנים של הליכות משותפות, רחצות דומות, פלישות
סכין החותכות בבשרם של מקיפיי וגלגוליו של צחוק זהה.
הנה, נותרתי בגפי.
על שול דרך שהייתה דרכם של מיטיבי הלכת. כמוני כמוהם.
כיצד נהפך מושיעי להורגי?
האם המרחק בין המציאות לבין נפשי יצר את שעלול לכלותי?
ומה יתכן ויחרב בי אם ארשה לצוהר להיפתח..
אני עלול להרוג מישהו בתוכי.
או מופשט מכך. אני עלול להרוג מישהו מסביבי.
לא עוד..
לא עוד אחייך חיוך של אי הנעימות.
לא עוד אחפש אחר מילים אם אין.
לא עוד אתחכך במחשבות על זיכרונות אם לא נוצרו איתך.
לא עוד אבשל וארקח שיקויי זילות של תשוקה.
עד שלא תגיעי באמת. אני חדל להתקיים.
זמן של מבט
ובפנים כבר סמיך לנו,
אז נוטשים כל זקיפות,
נעלתָּ אותי, את יורקת.
ובחוץ לוחשים עלינו,
ואני נשאר עם הדלת,
תרצה עוד סיבוב, את שואלת.
והתופת נותרה,
כמו ציפית על מיטה,
רוויה סיוטי בגרותי.
תצטנף את לוטשת,
אין כל חסד בשקט,
פרט לזמן של מבט מול ראי.
איש רוצה לדבר
איש רוצה לדבר. איתך.
אולי עם כל אחת.
ולא לדעת משפטייך,
לא לנחש מחשבותייך.
איש רוצה להיות סבלני.
להמתין…
להמתין…
להמתין…
לא לקסוס ציפורניים,
לא לחתוך ורידים,
לא להאיץ בך.
איש רואה נופייך הרחוקים,
רק רוצה לטייל בך,
צעד.
צעד.
צעד.
מרחקך יהיה לי סעודתי האחרונה,
בימים ראשונים של חיי.
איש מדבר לעצמו…
הצילו.
איש רוצה להתאהב
איש רוצה להתאהב.
במשהו. במישהו.
נחשולים של מאיסות גועשים ונוגסים בו כמו דגיגים.
טיפות קטנות של תבוסה.
האלוהים של אתמול נקבר היום לפנות בוקר
והאיש נותר עירום מציפייה, עירום מאמונה.
מה יש לו?
ארס עצמי.
לחבוט במציאות הזו עד שתדמם לצד המדרכה.
הכול ישר. כמו השורות המזוינות האלה.
אי אפשר לצאת
רק להיכנס לתוך חיים של אחרים.
קדימה. הוא יודע מה הוא רוצה,
תאווה לשקרים. חיבה לעצימת העיניים,
התמכרות מתוקה לתזמורות,
מוקלטות.
אלה הם חייו.
וחיי.
BLACK
לטעום מסופייך
נאגר כבר זמן רב בגבי הסלעים
ממתין לטעום מסופייך
והנני אינני אשר הייתי אז
זה הסוגד לצבעי תמונותייך
נבצרתי, נדחקתי, מוטטתי מכרות
חקרתי את פינותיו של החדר
אם תגלי שוב פנייך, אבטיח לשתוק
לא אפר במילותיי את הסדר
ואת, כמו שאת, קו ריק
בין תריסי מרפסות משחקת איתי
אולי זה סתם געגוע של ילד בוגר
לליטוף של מבט אמיתי
לאה
לאה
ומילותייך יחצבו בי דרכי נועם ידועות
שהעולם אולי שכח, אך על קברך עוד חרוטות
ואותיות אשר השכלת כה בתבונה לנטוע
ימששו את לב נפשי בליטוף ידוע
וארגיש כוונתך ואשתה מתבונתך
ואולי אוכל לתת לך מנחה
אותי
כהד אהבתך
אויבים ישנים מחייכים לי היום..
אויבים ישנים מחייכים לי היום
אני מתיר עוד קצת את החבל
הפחד להתרחק אל מול הפחד למות
בארצי מנמיכים את הדגל
וגם אם כל השנאה הזו נולדה לשווא
היא בעצמה אם לעוצמה, אהבה,
והחיים שכולנו חיים כאן עכשיו.
איש שב לביתו
איש שב לביתו.
כי "כולם חוזרים הביתה".
מתפלא איך זה קרה שהיא שוב מאלצת אותו
לטבול בחשש, בבלתי מורגש.
מהוסס הוא מגשש, מחפש את האור, כפתור,
לא רוצה ללחוץ עליה, לא רוצה להאיץ,
אך רוצה שתדע. האם היא יודעת?
זה אותו המקום. הם אותן הבריות. אותם חומרים. אותן כסאות.
רגש מתובל. איש מבולבל.
תני לו משהו.
העיניים האלה יספיקו. לעת עתה.
איש עובר דירה.
וחלף זמן רב..
וחלף זמן רב מאז גרמת לי לכבול ידיים
להסס לפני ואחרי צעדיי
לחשב הברותיי כלפייך
לבהות בשמיי דרך פנייך
וחלף זמן רב מאז רציתי שפתיים כל כך
שכאב לי בפנים
מאז ידיי גירדו מרצון ללטפך
מאז עיניי חיפשו את אישור מצמוצך
מאז יכולתי לחלום
ואולי יחלוף עוד זמן רב עד תדעי
עד תשימי פעמייך
אל כיוון אותותיי
עד ננשום רגעים ברוגע
עד ניגע
עד נרגיש שאנחנו
חיים.
ששש...
ששש….
איש נמצא בצומת
איש נמצא בצומת. בינו לבינה. איתו. איתה.
הוא למד משהו הלילה. אך אין אוזניים בבוקר..
חלומות מתגשמים לו כמו ילדים בגן שעשועים.
הסולם מתארך, מתפתל,
איש מעכל..
סבוך עם מיטות משונות ושפתיים פשוקות
עם אנחת רווחה על הנחת היסוד
ועדיין, בסוד..
איש נזכר בעצמו, עצמו של אתמול, של שלשום,
בילדות, בחברות אמיתית, בימים של לפני רציחות ליליות.
הגעגוע לא גועש, גם הוא אולי עייף אחרי לילה שכזה.
אז ממלמל, מנגן, חורט דבריו על פנים חדרו.
בצד אחר של אישון, משהו קטן מתחנן לישון.
איש מאותת
ופונה.
הצטמצמנו אהובתי.
Why don’t we feel well?
Why don’t we feel?
Why?
הצטמצמנו אהובתי.
ממה אתה מפחד?
ממה אתה מפחד?
להרגיש. להיפגע. לצאת.
רוצה?
חושב שכן. מרגיש שלא.
החיים נוגסים בי בביסים קטנים
שמיים גדולים.
ממה אתה מפחד?
ממך. ממני. מהכול.
ממה לא?
איפה הולכים העצים? איפה העצים?
לא רוצה לפגוע יותר. די.
והיום בתפריט - ריבוע
והיום בתפריט – ריבוע.
רצית לרוץ אבל העיגול לא הביא אותך רחוק
שוב חוזר הביתה לרחוב המהבהב
מתהלך יחף על גוויותיי מיום אתמול
כמה שאני אוהב לסבול
הבניינים הגדולים עושים אותי קטן משהנני
כמה שאני רחוק, רחוק ממך, רחוק ממני
הלילה אסתת לי אסתטיקה נושנה
כזו שתעזור לי להיכנע במלחמה
לבוש להתלבטות, שק של חבטות
כמה שאני כמה להסיר את הכפפות
סתם עוד השראה לדמעותיהן של הבריות
נקִיִים בין האצבעות
מבריקים תחת הציפורניים
לאן ייקחו אותנו הלילה הרגליים?
שוב מוקדם. מוקדם מדי. נגמר. שוב
ואין לאן לשוב
אין לאן לשוב
הצפה
הצפה
האם מישהו קורא את יללת הלילה שלי?
משהו רוצה לסגוד לעמודי ההיכל כמוני?
ספיגת לחויות ההזעה של הסובב,
חתך נקי. רוחבי.
מפשעה עד הצוואר.
תביאו מטאטא, שאבו את כריותיי המאובקות.
את יודעת שרק עבורך אני מוכן
לכרות ידיים.
לטפס בהר בעזרת שיניי
חריקת לסתות
לעצום עיניים ולהיטמע במרצפות
עוד מעט יבוא הסתיו
והוא יעלה אותי בקנה אחד
עם עצבות העולם
וכולנו נמשיך לחלום ריקנות
הרי מזמן עלינו על גדותינו..
צללית של משהו יפה
צללית של משהו יפה
לוגמת את ריצוד הפלורסנט
שובל הריח מפזר פיסות חיים
שכושלות בהגיען לקו הסיום
בנחיריי ישנה מרפסת
ישנו חלון ישנו חלום
בנחיריי את מטפסת
על קצוות קוצי צוקיי
בנחיריי את מלטפת
בבקרים של עונות מעבר
בנחיריי את נושמת אותי
כפי שאני נושם אותך
צללית של משהו יפה
בורחת מריצוד הפלורסנט
שובל הריח נושא פיסות חיים
שכושלות בהגיען אליי
איך אמנע מלהתעטש בעיר כה מאובקת..
מידה טעונה..
מידה טעונה
עזובה ביציאות
ידעת כשנסעת
ידעתי לרצות
תמיד זה מפציר
מתמיד להזהיר
להפיל בפחים
שהקאנו בהם
וכעת משוטטת
שפות נושנות
אני סוגר את הדלת
ולומד להנות
מפיתוי משוחק
מתשוקת המחנק
מלרחוק ולגווע
ולרעוד ולשבוע
מכלום.
בליל שטוף כוכב כזה..
בליל שטוף כוכב כזה..
שטוף כזב..
אני מסנוור עצמי בעזרת לפידים
של התשה עצמית
עונה נוספת של צלילים
בוערת ברגליי
מתקיימת בפסיעותיי.
אני החוקר של עקבייך
אני המפייס את קרבותייך
אני המגן ואני הפיח
אני השיעול ואני התוף
בליל שטוף רחוב שכזה
ניקו לי את השדרה
מתהפכים המטבעות בכובעו של הליצן
ריקדו לי, ריקדו, עד שאותש
עד שיבוא הרגש על מגש
עד שלמילותיי תהיה משמעות
עבור כאב אחר.
כוסות אדומות
מעניין אם נשתנה לנו
אם החוט נמתח מעל אוקיינוסים ולא נתפתה
לשזור מגעים רגעיים
הפיתוי מאיים על צווארנו יום יום שעה שעה דקה דקה
שנייה..
שנייה!
מעניין אם תשתני לי
מעניין אם תתפתי לי
רחוק מן השדה
רחוק מן המגנט
אין חוקים בכוסות אדומות
כאלו שנסעו רחוק.
יין נשפך על עוד שטיח.
איש הופך לאיש
איש חוגג את חליפתו החדשה
כבר לא צפופה. עוד לא צפויה
ורוקד במאורות שמיים
עד שאין לו כבר רגליים
איש מחבק את האוויר
ומחייך, אל התקרות ואל הקיר
ושמח גם בשקט, גם ברעש
איש הופך לאיש.
אשמה
אשמה זה דבר נזיל.
מתרגלים אליה. כמו לקנח את האף בחורף.
כמו ללחוץ על דוושת הגז באור ירוק.
והמחשבות היתרות נעלמות להן, כמו משחק מחבואים.
כמו אחרי יום העצמאות, כולם חוזרים לבתים, מורידים את הדגלים.
כמו זריחה עמומה לאחר סופת גשם גדולה.
הגאולה לא הגיע, היא רק מצמצה.
אשמה זה דבר רגיל.
נוזלים אליה. כמו אלימות. אף אחד לא מתכנן,
אף אחד לא מתכוון.
וכשנכבה האור, נותר רק הד,
של דבר שפעם היה מספיק עוצמתי,
כדי לכפר על התהום.
בין שתיים לארבע
בין שתיים לארבע
מחוץ לצל נושן
רוצה לשוב על המקום
בו רגליים מלטפות שמיים
והדם עולה לראש
במצולות מעמקי הקפאין
אני חולם על שוקו
על עיקרים ועל טפלים
ואיך צבעים מתערבבים
על כר שנותיי אני רכון
איני זוכר כבר כיצד להיות מוטל
שעות צהריים שקטות הפכו לכביש סואן
וצעצועיי הפכו לשאלות
והנשים שוב נהפכו לצלליות..
והנשים שוב נהפכו לצלליות
בקווי מתאר קל יותר להתאהב
התוכן די קבוע
יצוק ככף בטון
נישא על גבי
חלומותיי המשוכתבים.
קיפול
קיפול
אצבעותייך מתנצלות,
בעיקוליהן הנסוגים.
רוצות לפרוץ, רוצות לגעת,
סופן סגור.
אין סערותייך מתבלטות,
אין שברייך נתפרים,
כולנו כאן איתך,
אך לא באנו לחלק מזור,
זהו זמן לערוף ראשים.
לדמוע אין עת
שיבה אל שבילי החיפוש
מפגש התום והכעס
נדמה כי בכיתי פה כבר
נדמה כי נשמתי מאז..
רברב, שרבב, הס לכאב,
כל שמרגיש…
ולדמוע אין עת..
המרחק האין סופי..
המרחק האין סופי בין הגבלות
החברה,
לבין הרצון האישי,
הוא המלחמה,
לה, אנו, בבורותינו הנצחית,
קוראים חיים.
--- איש ישן איתך
אני איש ישן איתך כבר זמן מה
מכורבל בחומך
בחוסר וודאות.
מתעורר באותה התנוחה
מתעוור עם כל נשימה.
וכשאת נדבקת בי בו טוב
ועינייך נטבעות בזיכרוניו
איש אני רשאי לדמיין גם את מגע ידך
על כאביו, על ליביו, על שאריותייו.
חסד
חסד
איש מצייר דיוקנאות, מרסן טבע דומם.
עשן סמיך של ימינו
שואף להימרח, להיתמם.
זולג מאווייו, על כַּן, ועכשיו,
נכלם ממה שנהיָה, או ממה שיהיה, או ממי שהיה.
במכחולים שקופים הוא נושא את כל כליו,
בלחישה של שתיקות, עדינות עצביו.
רוצה לעשות חסד עם בוראו,
להפקיד את גופו בעבור סערה.
איך ידע? מי יתן את האות?
מי יחתום את הצבע?
מי יכתים לבנותו?
עקימות ליבו תהיה לו מושיע
רשעות אדישותו תהא לו מציל
טוב עיניו יהיה לו מקבע
וכך ידע איך לקרוע דפים בלי משים
ויאמר
אני מאמין. בשבילכם.
איש אוכל לבד
איש אוכל לבד.
כוס של מיץ.
פרוסת לחם עם חמאה ודבש.
ממרח של אבוקדו.
רגעים פשוטים.
מורכבים,
מרכיבים פשוטים.
פשוט.
מורכב.
סכין מורחת,
מזלג נועץ,
לועס, לועס, לועס.
ואין מי שיכנס.
ישב.
ישאל.
איש מעכל,
מתפלל,
ונזכר,
שפעם רגעים פשוטים היו פשוט
רגעים.
והיום הם נתקעים בגרון.
רכון על שתיקותייך..
רכון על שתיקותייך
זכוכית דקה
ימים נספרים
במסדרונות הערגה
קיפלנו דגלים
של שביתות קיבותינו
אך הרעב מפזם בלילות
את שיריו…
הנני בוער.
ואיני מתכלה.
ה-כל ימשיך בכלליותו
ובינתיים, בין הטיפות הזהות
יש איש אחד
שרק רוצה מבטך
לעצמו..
ימיי. קציר תובנות..
ימיי. קציר תובנות.
ימי בין קיץ לסתיו.
ימים של רוך קוצני.
קרניים פשוטות בעד ערבול השלכת,
שיעורי משיכת הצבע,
קיום האיזון המדובר,
הנלחש בתעלות,
החומק בין רשתות,
ולרגעים,
מרגיש,
ובאחת,
חומק.
הרקע מבולגן,
טאטוא הסבך,
הוא חלק מהכרח,
שממתין רק
לך
רק
לך.
צופה
צופה
צופה בעד זגוגית
חלון לא חלון
רכון וכמוס
כשתיקותיכם
אלגום האוויר
הנשלח מידכם
כְּאָב המביט בבניו
רוכבי האופן
ויודע
מסוכן
ושותק
יש אחד בקהל
הוא אני
אומד מרחקי רגש
סבוך
אנושי
אחרי שיורד מסך עליכם
עליי
מהדהד מקירות שחורים ממוות
משהו
חי
ולא נותר לכולנו אלא לחייך
כי
הגענו
נלחמנו
על למה
על איך
ואנחנו עדיין עומדים.
לזכר הדברים שלעולם לא אדע
לזכר הדברים שלעולם לא אדע
הפרטים ילכו לאיבוד בשבילי יציקת הבטון
קצוות הרגעים ינשאו בין חבילות הקמה
ואני לא אדע
לא אדע
את הנערה שהכירה בלוריתך כמו כף ידה
את רעש הטרקטור שזמזם עם שחר את שיריך
אני לא אכיר
לא אשמע
הנכות הרגשית שהתגלגלה משביל חדר האוכל
וצריף הצילום הנושן שריחו לעיתים ינדוף מידיי
אני לא אכאב
את אז
אני עכשיו
התמונה תצהיב, יטושטש הנוף
זליגת ימיי, תבליט גרגיריך
אלו שפיזרת, אלו שחיים
אני לא אראה
לא אצלם
והשאר, שהשארת מאחור
כבר נטעו שורשים,
הצמיחו ענפים,
גידלו הפירות,
וגרעיניהם פוזרו בשדות הזמן..
יהי
זכרם
ברור.
על שלום. ולהתראות
על שלום. ולהתראות
עכשיו. את שלו.
לא כואב, רק מגרד,
כמו "לא לבד", פשוט בודד.
הקנאה אינה פוגשת אותי בקצוות רחוב,
כי רוב הזמן הוא זמן "רוב טוב".
השלום והלהתראות,
הם איבדו משלוותם, מפשטותם,
אינם טומנים עוד בחובם סודות של יכול להיות.
הן רק הן,
שתי מילים.
אנחנו רק אנחנו,
שני אנשים.
נפרדים.
ועכשיו,
אחרי 54 צירופי אותיות,
את גם קצת שלי,
אבל פחות..
ופחות..
חלוק. נחל
חלוק . נחל
כשאהיה אתך
לא אתך בגפי
כשאהיה אתך
בגופי
כשהשול יהיה לכביש ראשי
ולא יורכנו תמרורי מהותי
אהיה
כשאוכל לחשוב עלייך אתך
ולא עליי בלעדייך
אהיה
כשתמצית תשוקותיי יִמָּצְאוּ בשפתיי
עת ישיקו לשפתייך
אהיה
כשהיין יכתים שולי שמלת עברנו
וברז מים דולף יהיה הנדון
אהיה
כשאלחש באוזנך לא כי צו השעה
וכששירים מוכרים שוב ינגנו בעורמה
אהיה
כשאחוש לא אבוש לא אברח לא אחשוש
כשבמקום כל הלא יבוא כן
אהיה
כשכל אלו יהיו
אהיה
אתך
אהיה אתך
לא אתך בגפי
לא אתך בגפי
יש איזו שיחה..
יש איזו שיחה שאנו עוד צריכים לקיים.
היא כבר כאן, ביננו, סמויה.
אך היא תמתין לזמנה, כילדה המשחקת מחבואים,
שקטה ונרגשת בפינה.
יהיו שם כנראה כסאות. שניים.
יהיה שם תה בקנקן, או קפה עם הל,
יהיו עוגיות או עוגה או מאפה נימוך,
והטעם יתמוסס בפיות.
יהיה שם רחוב או שדה או שתהיה שם שדרה,
קיץ, חורף, סתיו או אביב,
עננים אפורים או לבנים, שמיים תכולים או שקופים,
יהיה דיג-זיכרונות מרגעי העכשיו.
יהיו שם בדיחות, תובנות, סיפורים, משלים,
משפטים ומילים. משפטים. ומילים.
גיחוך ושיעול או צחוק ודמעה,
העולם על כל צבעיו יבקרנו.
ואז תהיה שתיקה. פשוטה. כנה. ויהיה שם מבט. עמוק.
ויהיה שם וידוי. של יכולנו, היינו, רצינו, פספסנו,
יתרוצצו תקוות לדברים שזמנם להיות.
יהיו שם שניים. או אחד.
כי השיחה הזאת, שאנו עוד צריכים לקיים,
לעיתים חוששני שלא תיוולד,
כי מכל הפרטים, המשתנים, התפאורה, הרגעים,
ייתכן שיחסר משהו, או מישהו או מישהי.
למה אהיה..
שוב שבים רגעים, מספרים לעצמי על מה אני
מי הייתי
למה אהיה…
מריאן
מריאן
הנה ימים צחורים קרבים אלינו
כאדוות אגם אל גדה יובשת
וכל אשר עליו פסענו
הותיר חותמו הנעלם, כהעלמות הקשת
הנה משב רוחות הרים דוהר
עם שמנו תחת שמו על הנמען
צופן את כל אשר רצינו
ואת אשר ינביט הזמן
הנה לילות שטופים ירח
באים לשאת בקשתם
רוצים ששנינו נתארח
ונגרש את בדידותם
הנה שניות, רודפות הבצע
המפרידות, אותך, אותי
ואאחל, באחדותנו, אתן לך
את אשר את נותנת לי.
ימי מיטה
ימי מיטה
אוחז. ידך.
נשרף בתוך מיטה.
שואף. נשיפתך.
סופר סדקים בחשכה.
לוחש. כאב.
שתיקה. שקטה.
אוהב. הריק.
אין הד ואין מילה.
אני. אני.
את. את.
רצפה. תקרה.
קו רפה מפריד.
שורה
משורה.
מה הופך
כמיהה
לקרבה.
אוחז ידי
האחת
בשנייה.
שואף נשיפותיי.
אני. איני.
אט. אט.
סליחה עצמית..
סליחה עצמית
נדמית כשמיכה שלילית
ניצנייך דוקרים לפרקים
את כפות הרגליים
רטוב עד לשד עצמותיי
בגשם כזבים ושקריי
לעצמי, על יכולת ויתור
אנוכית
הייתי רוצה ברצועה
או חבל לקשור שק מלקות
שרכשתי בעת שוטטות
נפעמת בגן הצרות
הייתי רוצה לינוק
חזרה את כל שנתתי
הרוך הליטוף הגמישות הכיפוף
טרם ידעתי בתוכי שנגמרתי
אישה מסובבת ראשים
אישה מסובבת ראשים
תמירות אנושית
לא נקנית בשווקים, לא בונים מפעלים
עץ נופל, עץ נופל, עץ נופל
לדעת או לא יודעת
עקבייך צובטים את ריבועי האספלט
וזה מדגדג לכולנו בקודקוד
גם להם. גם להן.
קנאה ותשוקה וכאב ושנאה
אהבה אהבה אהבה.
דרכך לא רואים
איתך לא הולכים
בך לא נוגעים
רק,
מסובבים ראשים.
אדומה
האוקיינוס ייבש
העלים יכמולו
האדמה תיחרך
ואת תצעדי בגאון בשמלתך האדומה
עם פנים חתומות.
אהבה (1)
אהבה (1)
אמרו לי פעם שזו מטרת חיי
שמעתי שזה קורה רק פעם אחת במהלכם
אומרים שיש ממבט ראשון
"גדלים לתוך הדבר" טוענים אחרים
חבר אמר שבלי, הוא מרגיש חצי אדם
חברת ילדות למענה הקריבה את שנותיה היפות
ההיסטוריה מספרת שעבורה עליי לקצור שדות
ובקולנוע מתנגנת נעימת החתונות
אמא אומרת שהמדע גילה שזו בסך הכול תגובה כימית פשוטה
ובסרטי הטבע זהו רק חיבור טבעי על פניה של הפלנטה
אומרים לעמול עבורה בגופי, משירת היונה ועד בוא הלבנה
לחבק כשקשה, כששמח, כשכועס וכשקר
לשמור את כולי, עבור האחרת, שאיננה בתוכי
לאחוז מקרוב ורחוק, בעיניים פקוחות, עצומות,
ובשבילי,
לכתוב יותר ממאתיים שירים על מישהי שמעולם
לא פגשתי, לא ראיתי, לא טעמתי,
זו
אהבה.
לפי הספר
לפי הספר
היא מעולה לפי הספר
וחכמה לפי הספר
בעליות, בירידות, מכל כיוון
לפי הספר.
והיא תתפתח לפי הספר
ותרגיש לפי הספר
ועבור כמה מהנמצאים, זה יהיה בדיוק.
לפי הספר.
והאהבה תרקוד לפי הספר
והתשוקה תנדוד לפי הספר
והלידה והפרידה, הנעורים והזקנה
לפי הספר.
אבל האיש מחפש בין השורות
משהו שטרם נכתב
שטרך נכרך
שטרם בוית
אז זה לא היא, זה אני.
אינני מורכב..
אינני מורכב שניים שלושה חלקים
אני לא מחוספס כמו המכנס על רגליי
לא מכופתר, מעונב או נעול
אני אחד. יחיד. תמיד. חתיכה מורכבת.
עשרות עצמות, ארבע גפיים,
רק שתי עיניים.
מביט, מתכווץ ומרחיב,
עוד לא הבטתי מספיק זמן בראי
איני יודע כראוי את גופי
וטרם חקרתי, שאלתי, הבנתי,
טרם קיבלתי.
איך אוכל לתת לאחר לבדוק, להרגיש את תאיי?
איך אוכל להאמין שאחרת תצלח ללוש את קווי?
ביום שאוכל לשרטט את טביעת אצבעותיי
אוכל להטביע אותן בחימר אנושי
ולתבוע את שמגיע לי,
מהיום שנשמתי..
אזלו הכרטיסים למופעי אחרים
אזלו הכרטיסים למופעי אחרים
נותר נודד להתרוצץ על הבמות
לזעוק את כשליי
להפכם לחמצן
כל בוקר חותך חבל טבור
כל ערב חותך ורידים
אני הטרגי, אני הקומי
אני פיסות המילים האחרונות
אני הסיפור, אני הכריכה
ושיירי חילופי העונות
עם שחר פוקח עיניים
רדת ליל נופח נשמתי
האירוע יחל בזמן
המאחר שוב יורשה להיכנס
אם לרגע הייתי יודע
עבור מה, עבור מי, למה,
איך?
התרגשתי כי ראיתי אותך שוב..
התרגשתי כי ראיתי אותך שוב
והרי רואה אותך מולי ימים רבים
אך שם לרגע
התרגשתי כי ראיתי אותך שוב
והרגשתי שאני יכול
פחדתי כי ראיתי את הטוּב
ואני מכיר את יכולות הכתמותיי
והפחד הוא קורא לי אל הכלוב
אחד אשר הכרתי כל חיי
גוף - ארץ זרה
גוף – ארץ זרה
יש לי גטו קטן בלב
פועם רחוק מהבית
מזרים חרדות מכווצות
מטביע מספרים על זרועי
יש לי מחנה השמדה קטן בבטן
מתפתל מאוכל נע
שריריי סותמים את הפרצות
עוטפים בחום את המכה
יש לי היטלר קטן בראש
צעקותיו דואגות להחרישני
נאומים משומנים על הרכנת ראשים
כי גם היום נולדים אנשים לא נכונים
מרד ורשה ברגליים
ידי פרטיזן
כלי זין מקוצר
ואף עיני חסיד אומות
אולם,
מחשבות לא נשרפות בהחלטה
תחושות לא נקברות בחשכה
פחדים לא מתאיידים בנשימה
ואני לא מצליח להיזכר,
מי ניצח במלחמת העולם השנייה..
איש לקראת סיום
איש לקראת סיום
סופר מטבעות בכיסים
מזליג דמעות בלי משים
מדלג בין הקווים.
איש לקראת סיום
מוריד קורבנות מווים
תולה תמונות של נופים
בעצימת עיניים הדברים שוב ברורים.
איש לקראת סיום
שואג יללת האילם
בוחן את יתרון הגידם
ממשיך לאסוף אגוזים.
איש לקראת סיום
ביום איזון היוצרות
מתפעל כמה קרוב המרחק
בין שתי נקודות רחוקות.
פתיון
פתיון
הפיתיון ישאר במים
לא מושך בחוטים, לא מוציא חכות
שיעור חיי הוא לחכות
משקיף רחוק, מרחרח מקרוב
איך הדם מזרים בך את פצעיי
לא מפחד מספיק, לא פגוע מספיק
אולי עליתי על גדותיי
גשר ארוך רצוף במינונים
כיצד ליצור בי איזונים
שיסיטו מבטך מן הישר
שיסיטו צעדיי מן המוכר
זוחל מתחת לציפורניים
מתופף על חלונות בטני
צורח מאחורי עיניי
תיזוז בין התפרצות שקרית
לישועה אמיתית
בלי דגים
דפוס
דפוס
געגוע עז לאז
אם היה רגע אחד
באחת..
רחובות הבלוקים
מזמרים את חומותיי
מלטפים את שפתיי
שיבשו.
ובגלל ועקב ולמרות
וכל פרצוף יכול להיות
וכל גוף יכיל
וכל מבט ישרוף
שחרור התופת
והסוף.
היא לא תבוא
היא לא תלבין
היא לא תדע
היא לא תבין
זה לא הזמן
זה לא מקום
זה לא טהור
זה לא היום.
מלחמה על שמי
מכבסה של חרבות
הון נערם על חורבות
תמונות עירום של חלומות
המילים מזמן לא לצדי
אני נבגד, אני בוגד
אני עני
ובתום כל דף
כל סיפור
כל עמוד
אני חוזר אלייך
שותת חיים
ואבוד
אז אולי,
רק אולי
בבקשה
מספיק.
ודי.
סוף. התחלה
סוף. התחלה
חלק א'
איש חיפש מילה. בודדה.
מצא יותר משציפה
ואיש לא ידע
שתחילת הסוף תהיה כמו סוף ההתחלה.
הן באו בלילות, בכמויות,
ובימים נשרו כמו עלים
דגדגו, נעצו, כעסו וזימרו
עשו כפי יכולתן
בהווה.
שמיכת הדפים,
לא מכסה את קצוות הרגליים,
אבל מחממת טוב מספיק,
וזה מספיק
טוב
בנתיים.
חלק ב'
בשדה הפשרות
הוא לא מצליח לחכות לך
מעולם לא היה סבלני
ובכל פעם שהוא מפנה את הגב והולך
כל צעד שורף, כל מילימטר חורך
הוא יחכה לך בשדה הבא
מקווה שאת תהיי…
עוד פשרה אחת בשביל שנפסיק לתמיד
את תהיי את
הוא יהיה אני
ועד אז.. ממשיכים…
איש ממשיך לחפש…
חלק ג'
בינתיים בשדה הפשרות,
תמיד תהיה חומת לבנים
תמיד תהיה קבוצת אנשים שרוקדים
תמיד תהיה יד שאוחזת אקדח
תמיד יהדהד הנוזל הנשפך
סוכר
ויין
בשר
ודם
גבר
אישה
גרגיר מכוער
ומושלם
אין מה לחפש כי אין מה למצוא
הכול בנמצא, הכול פה.
אין סוף אין התחלה
יש משהו אחר שלא נולדה לו מילה.
לא צריך להמשיך לחפש,
צריך רק להמשיך…
איש.
ממשיך…